כי אשה כושית לקח. לפי הפשט משמעות כושית גויה. אלא שנתגיירה. וכסבורים אהרן ומרים דמש״ה פירש משה ממנה. משום שאינה לפי כבודו של משה. שתהי׳ אשתו שלא מיחוסי ישראל. ודברו בזה שמכ״מ אינו נכון. אחר שכבר לקח וידע שהיתה גויה ולא הטעתו. וא״כ אינו ראוי לצערה ולפרוש ממנה. [אח״כ ראיתי שפי׳ כן בספר פענח רזי לפי דרכו שמפרש כושית שחורה]:
ויאמרו. שאין לומר דלא משום זה פירש מאשתו. אלא משום שהנבואה גורמת לזה. זה א״א שהרי הרק אך במשה וגו׳. כפל לשון. לכלול בזה שתי כונות. חדא כמשמעו שלא עם משה בלבד דבר ה׳ והרי גם המה היו במצרים נביאים. ושנית דודאי הבינו דנבואת משה רבה מהם. מכ״מ הלא זה אינו משום מעלת עצמו. אלא משום זכות כל ישראל. ויהי׳ פי׳ וכי אך במשה דבר ה׳ עמו. הלא גם בנו. היינו בזכותנו דבר ה׳ עם משה. והיינו דתניא בספרי והלא עם אברהם יצחק ויעקב דבר ה׳ ולא פירשו מן האשה. ולא נתבאר היכן רמוז בענין אבותינו אברהם יצחק ויעקב. אבל לפי דברינו מבואר דמה נ״מ במה שאמרו דבזכות כל ישראל דבר ה׳ עם משה. היינו להגיד שהרי אברהם יצחק ויעקב גדולים היו ממשה. שהרי נדבר עמם בזכות עצמם. ומ״מ לא פירשו מנשותיהם:
וישמע ה׳. שמע כדי להשיב. וכמו וישמע ה׳ את נאקתם:
והאיש משה עניו וגו׳. ביאר הכתוב דלא משום משה וצערו ענה ה׳ כי היכי דלא לחליש דעתו. אבל באמת משה לא חשש כלל לזה דהאיש משה עניו וגו׳. אלא משום שנוגע לעיקר התורה לדעת כח מעלתו של משה שהוא למעלה מכל נבואה שבעולם . ומשמעות עניו הוא שאינו חושש לכבודו וצערו. ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד אלא משמעות עניו שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו. והיינו דאמר רב יוסף שלהי מס׳ סוטה לא תיתני ענוה דאיכא אנא והוא כדאי׳ שלהי מס׳ הוריות דכל שני דמלך רבה רב יוסף אפי׳ אומנא לביתי׳ לא קרא. ופרש״י שלא רצה לנהוג שררה בעצמו שבשעה שנצרך לאומן הלך אליו ולא קרא את האומן לביתי׳. אע״ג שידע רב יוסף שהוא בערך רבה מכ״מ לא חשש לכבודו והיינו ענוה:
אשר על פני האדמה. הוא מיותר וכבר דרשו בספרי ע״ז. ולפי הפשט כי באמת בטעמו של ענוה יש הרבה אופנים על מה שאינו חושש יש מזה הטעם ויש מזה הטעם לפי ענין של כל א׳ אבל הוא היה כאדם שאינו עוד על פני האדמה. היינו כמת שאינו יודע או שאינו מרגיש. וא״כ אינו מרגיש שום צער והיינו דאיתא במס׳ תמיד דאלכסנדרוס מוקדון שאל לחכמים מה יעשה אדם ויחיה. והשיבו ימית את עצמו. ופי׳ ישפיל א״ע שלא ירגיש בצער ובהעדר הרצון והכבוד וזה היה מדתו של משה רבינו:
ויאמר ה׳ פתאם. כדי להפחיד אותם. והנה יש מקום לחקור מדוע נדבר עם משה ג״כ פתאום כדי להפחידו. אבל תניא בספרי ר״ש בן מנסיא א׳ פתאום נתיירא משה בפתאום נדבר עמו. וביארנו בס׳ שמות ד׳ ג׳ שהוא משום שנס מפני הנחש בעמדו לפני ה׳ והוא משום שהיה פתאום ונבהל עד שלא התבונן לפני מי הוא עומד. משום הכי בא לכאן העונש שנדבר עמו פתאום:
צאו שלשתכם וגו׳. נדבר באותה שעה לשלשתם יחד. ואמר בלשון שלשתכם ללמד לאהרן ומרים. שאינם ראוים לדבור לולי שגם משה עומד עמהם בפתח א״מ. וכמו שהיה בימי נח ובניו כמש״כ בס׳ בראשית ט׳ ח׳:
ויצאו שניהם. יצאו מא״מ. דמתחלה נכנסו שלשתם לאהל מועד. כמו שהיה רגיל משה להיות נדבר עמו בא״מ. אבל הם לא זכו לכך באותה שעה. אלא הענן עמד פתח האהל והמה נצטוו לצאת לחוץ. ומשה נשאר בפנים. וע׳ מש״כ בספר דברים ל״א ט״ו:
אם יהיה נביאכם ה׳. דיש נביא בשם אלהים ויש בשם ה׳. כמו דכתיב בבלעם בפעם ראשונה ויקר אלהים אל בלעם. ובפעם שנית ויקר ה׳ אל בלעם. ויש מתנבא בשם מלאך. ומראה נמוך אפשר לראות בברור. אבל אם יהיה נביאכם ה׳ אזי במראה וגו׳ או בחלום אדבר בו. משא״כ כשמתנבאים בשם אלהים אז גם המה רואים בברור. וע׳ ס׳ בראשית י״ז א׳ מש״כ שם. וה״ז כמו שר מושל גדול וגם הוא רופא וכדומה. יש הבדל בין כשמדבר בשם ממשלתו בין כשמדבר בתור רופא:
בכל ביתי נאמן הוא. הוא יודע בשם המפורש שבו נבראו שו״א אך באמונת לבבו אינו עושה מאומה. ולא שייך לומר נאמן אלא על מי שיש בידו לעשות ואינו עושה :
ותמונת ה׳ יביט. דוגמא דהבטת ה׳ על כל העולם כך הוא משה מביט. ואם כן יודע הוא מה שאתם מדברים בו:
ומדוע לא יראתם וגו׳. והרי לא מצאו לב לדבר בפניו. וע״ז הוכיחם ה׳ שגם עתה הוא כמו בפניו:
וילך. חרון אף הלך כרגע. והיה העונש לאחר שהלך החרון. דאלו היה מעניש בחרון אף לא היה משתייר ח״ו שריד חלילה. אלא כבש חרונו ואחר שהלך ענש את מרים:
והענן. שהיה עומד פתח האהל בשעה שדבר עמם. ולא כספורנו בפסוק ט״ו שפירש בענן שהיה תמיד על האהל ועתה עלה. אלא אינו מדבר באותו ענן כלל:
ויפן אהרן אל מרים. ביקש להיות נדבר עמה מה לעשות ולפייס את משה:
והנה מצורעת. היא מבוהלת ונאלמת דומיה מרוב צער:
אשר נואלנו ואשר חטאנו. כונת בקשה זו יבואר עפ״י דתניא בספרי והובא בתוס׳ זבחים דק״ב אמר אהרן נמצאת מפסיד לאחותנו שאיני יכול להסגירה ולא לטמאה ולא לטהרה. והקשו התוס׳ במה היה מפסידה הא כיון שאין אדם רואה את הנגעים הרי היא טהורה. אבל מתחלה יש להבין מוצא זה הדרש שאמר כן אהרן. והענין כבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ג א׳ דעיקר כפרה שבצרעת הוא מנהג דיני מצורע שמלבד יסורים של צרעת עוד הוא בזיון לפרסם עצמו ולשבת בדד מחוץ למחנה ועוד. ואמרו ברבה ריש פ׳ מצורע זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע. למדנו דאע״ג דצרעת בא על לשה״ר אפי׳ באמת כמו שנענש משה בצרעת על שדבר על ישראל. מכ״מ די להתכפר ביסורים כרגע לחוד. משא״כ מוציא ש״ר היינו לשה״ר בשקר אינו מתכפר עד שיהי׳ נוהג תורת המצורע. מעתה אם היה אהרן ומרים מדברים על משה דבר אמת. היה כפרה שלהם בצרעת לחוד אבל כשדברו בלא אמת וה״ז בכלל הוצאת ש״ר עונשה בדיני צרעת. ובל״ז אין לה כפרה. וביקש אהרן ממשה שלא יהא חושב חטאם בכלל מוציא ש״ר אלא בכלל לשה״ר. והסביר טעם שהרי מוציא ש״ר הוא בזדון שיודע שאינו כן והוא מדבר. משא״כ המה אך נואלו וכסבורים שכן הוא. וא״כ אינו אלא חטא לשה״ר של אמת ולא של מוציא ש״ר שכפרתו דוקא בדיני צרעת. והיינו דבר אהרן אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו. גם השגגה כסבורים שכן הוא. גם אשר חטאנו לדבר על האמת ולא תחשוב לחטא רק אשר חטאנו. ולא אשר נואלנו. ואם כן סגי בצרעת לחוד. ומזה הגיעו חז״ל לדרוש דמה איכפת לאהרן שתנהג דיני טומאת צרעת. מש״ה דרשו שאמר שאין מי לטמאה ולטהרה וא״כ לא יהי׳ לה כפרה. וע׳ מש״כ בס׳ דברים כ״ד ט׳:
אל נא תהי כמת אשר בצאתו וגו׳. וא״כ אין אדם משגיח ע״ז המת ונימוק והולך. לנסות דבר אולי יש לו עוד רפואה ותקוה:
לאמר. שהוא הקדים שבח לתפלה כדאי׳ בע״ז ד״ח. וכאן לא פי׳ הכתוב לשון השבח. אלא תמצית התפלה. והיינו לאמר. הוא צעק בסדר תפלה כדי לאמר בתוך התפלה בקשה זו אל נא וגו׳ ורבינו בחיי פרשת קרח כ׳ דאל הוא השבח הקודם:
תסגר שבעת ימים. להיות נוהג דין מסוגרת. ובזה יהי׳ לה מזבח כפרה והיינו מאמרם בספרי ובזבחים שם דהקב״ה הסגירה. הקב״ה טימאה. הקב״ה טיהרה:
